למה החלטתי להפסיק להתגלח לפני 10 שנים
אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שגיליתי זיפים על הפרצוף שלי. זה היה בבוקר מוקדם בכיתה ט׳, היתה לנו הצגה של השכבה בה השתתפתי. לפני שהופענו מול התלמידים, נכנסתי לחדר המזכירה של המנהלת (למרות שהיה אסור לי) בכדי לשטוף פנים. כשהרמתי את הפרצוף שלי מהמים הזורמים אל המראה ראיתי על הלחי הימני שלי שערות קטנות שחורות, ליד האוזן ומעל הלסת. סובבתי את הלחי השניה והן גם היו שם, כאילו הן צמחו בין לילה, מתגלשות להן באיטיות ובהדרגה לכיוון הלחי.
מאותו הרגע - התמכרתי. כבר בחדר המזכירה פיתחתי אובססיה קשה לשיער שצומח לי על הפנים. מהר מאוד גם הגיעו השיערות על הסנטר ושפם הבר מצווה התעבה, והתחלתי לגלח את הפנים שלי בטירוף בכדי שבכל פעם השיער יצמח מהר יותר ועבה יותר. ככה לפחות כל החברים אמרו שיקרה, חוץ מזה, קריימר אמר את זה ב״סיינפלד״. ואכן קוזמו צדק - והתחלתי לשחק. השארתי רק שפם, או רק זקן ושפם, או זקן צרפתי, או שחמצנתי את הזקן, או שצבעתי את הזקן בשחור סיני, ועשיתי פאות כמו של אלביס, וזקן כמו של סאבלימינל.
אור ברנע. צילום: אורית פניני
בגיל 22 זכיתי לראשונה בחיי בעבודה כביכול רצינית. במשרד, עם אנשים מסביבי, עם פגישות בחדר ישיבות. והחלטתי להוריד, להתגלח, כל יומיים עם סכין. במבט לאחור, הייתי די לחוץ. העבודה הרצינית וההפיכה כביכול למבוגר אחראי הזכירה לי ככל הנראה, את אבא שלי שמתגלח בכל בוקר, ושבכל 35 שנות חיי, מעולם לא ראיתי אותו אפילו עם זיפים קטנים.
המחויבות הזו עשתה הרבה רע לעור הפנים שלי. עם כל גילוח הגיעו גירויים אדומים על הצוואר, ומגרד, ואי אפשר ללכת ככה לפגישות, וקניתי מלא סוגים של קרמים בסופר שרק עשו את המצב יותר גרוע, וגם הפכו את הפרצוף והצוואר שלי לשמנוני כל היום וכל הלילה. שלוש שנים סבלתי, ואחרי ניסיונות חסרי כל סטייל של עיצוב הזקן במטרה קצת להרפות על העור המסכן שלי - אמרתי די. אי אפשר יותר, והפסקתי להתגלח.
10 שנים חלפו, ואני עדיין לא מתגלח. אולי פעם בשנה, לאוורר קצת את האזור ולהיזכר איך הפרצוף שלי נראה. אני לא אוהב על עצמי את הזקן הארוך, אולי יום אחד. אני מעדיף את זה שצמוד לפרצוף. קצת עבה, אבל לא יותר מידי. אני משתמש במכונת תספורת, מכוון לרמה 1 על הפרצוף ורמה 0 על הצוואר התחתון, או שברבר עושה את זה בשבילי. ואני חוזר על הפעולה בערך פעם בחודש.
אחרי כל תספורת זקן אני באמת מאושר, אני מרגיש טוב עם עצמי. הזקן שלי הוא אני ואני זה הזקן שלי. עם השיערות האפורות והלבנות הרבות שהתווספו אליו בשנים האחרונות, עם הריחות שהוא לפעמים סופג מאוכל מסוים או מיותר מידי קפה.
כמו האובססיה שהגיעה עם הגילוח הראשון בחיי, ככה גם זו שהגיעה כשהתחלתי להשתמש במוצרי טיפוח לזקן. לא הגעתי עם ציפיות וניסיתי קודם כל את השמן. גיליתי שהטקס הזה שמאפשר לך לקחת עוד כמה דקות של בוקר מול עצמך, לחשוב ולתכנן את היום תוך כדי שהמקלחת הופכת לספא, ואתה נותן לפנים שלך משהו שעושה להן כל כך טוב, עם ריח טוב ומרגיע. כאמור, הניסוי הפך תוך מספר ימים להתמכרות. קשה מאוד יהיה להסביר במילים איך מרגישים החומרים האלה בידיים ועל הפרצוף שלי. אוכל לספר שבבקרים, ברגע שנפתח הברז בכיור ומול המראה, הכל מרגיש חדש יותר. והבאלם גם נשאר אצלי בתיק. ככה יצא.
באפריל שנה שעברה, הבי.בי.סי פרסם כמה מחקרים על ״מדוע גברים מגדלים זקן״, והאם נשים נמשכות לזקן או שהן מעדיפות את המראה החלק. בחלק המעניין ביותר, הציעו החוקרים שגברים שרוצים להתרבות, להיות מושך זה ממש לא הכל. אתה גם צריך להתחרות בבני מינך עבור אופציות להזדווגות (אלו המילים המדויקות, לא המצאתי). לכן, לבחור הביישן והמופנם בסוף הבר אין שום סיכוי מול אחיו השעירים יותר. ואז, ישנן הוכחות, שזקנים גורמים לגברים להתפתח לעשות בדיוק את זה, לאזור אומץ ולהתקרב אל מי שהם רוצים לכבוש בתחילת הבר.
ולא רק BBC. אינספור מאמרים נכתבו תחת הכותרת ״מדוע גברים מגדלים זקן?״, במיוחד בשלוש השנים האחרונות, כאשר הפך הזקן יותר ויותר לגיטימי, אפילו עבור גברים בחליפות. בשבילי אלו שני דברים: הראשון - זה באמת כיף לשים את היד על הלחיים שלך ולחוש את הזקן, זה באמת מעצים את הגבריות שלך, גורם לך להרגיש רחב יותר, גבוה ומעמיק יותר. השני - כי בלי זקן זה כבר לא מרגיש לי ״אני״.